דודו רוט

כטביעת אצבע – כך היא משיכת מכחולו של דודו בעיני מי שידעוהו מקרוב. אולם גם מי שלא נתוודע אל דמותו רבת הפנים תוך כדי חיים במחיצתו, יוכל – אם עין רגישה לו – לגלות, תוך כדי סקירת יצירותיו, מרכיבים מהותיים ביותר באישיותו המגוונת ועתירת הרבדים.

כלי הנגינה המרבים להופיע בציוריו השונים היו חלק בלתי נפרד מהוויתו של דודו. מדי פעם היה נוטל לידיו כינור או חליל ומשתעשע בהם כשהוא מפיק מהם מיני צלילים אשר כמו גילו מה יכול היה לעשות בהם – לו רצה. אך דודו רצה לצייר ואת אהבתו לקלרניט, לגיטרה ולחצוצרה כמו ביטא במשיכות מכחולו, כאשר הניח אותם בצבעוניותם העשירה בין הדמויות הרבות ואולי העיד בכך עד כמה יש בדמויות אלה יותר משמץ של דמותו הוא עצמו.

גם דודו – כאביו לאו – בחר לשלב בציוריו את מגדל המים הלבן, אשר כמו הפך להיות חותם משפחתו ואות זיהוי הקושר את הנופים ילידי רוחו היוצרת עם אפיקים – הבית, הקיבוץ, המשק, מקום ההולדת ומחוז החפץ כאחד.

בשלב מסוים של חייו החל להופיע בציוריו של דודו השעון. ואמנם היה בה בתנוחת המחוגים המשתנה משום רמז כי הצייר עתיר הכישרון מצוי בעיצומה של "ספירה לאחור" אכזרית – כמי שיודע שקיומו חותר אלי קץ?

דודו האמן אשר יצירי דמיונו נושאים אותו עמם אל על ואיש ענף הכרם שביד איתנה שיתף עצמו בעבודת היומיום נפטר ממחלה קשה לאחר שנתיים של מאבק איתנים. בנם של מניה ולאו רוט, יליד אפיקים, ספורטאי, לוחם, איש משפחה, איש תאטרון – גם בתחום המשחק וגם בתחום התפאורה, אך יותר מכל, כנראה, צייר שהלך ונבנה כיוצר ייחודי בעל ערך – הלך מאתנו והוא בן 39.

אלבום זה מגלה לנו אך טפח ממה שדודו היה. המעיינים בו נותרים סקרנים לגבי מה שעוד יכול היה להיות.

— עמיקם אסם